בגיל ההתבגרות קורה משהו דרמטי, האונה הקדמית של המוח מתחילה להתפתח.
היא מתחילה להתפתח בערך בגיל 9 ומסיימת את התהליך בגיל 25,
היא כמובן ממשיכה להתפתח אך ברמה נמוכה יותר.
למה זה דרמטי?
כי האונה הקדמית אחראית על חשיבה ביקורתית, חשיבה ברמה גבוהה יותר, שיקול דעת, קבלת החלטות,
אחריות, אמפתיה ועוד.
אם עד גיל 9 ההורים היו האורים והתומים של הילדים, הילדים הקשיבו להורים, "כיבדו",
פתאום בגיל ההתבגרות הילדים כבר מתחילים לגבש דיעה ביקורתית כלפי הדברים,
בוחנים מה מתאים להם ומה לא,
זהו תהליך דרמטי גם למתבגרים וגם להורים.
המתבגרים מתחילים תהליך מורכב, מסובך, מבלבל של גיבוש הזהות שלהם וייצור נפרדות מההורים.
ההורים מרגישים פתאום חסרי סמכות, לא רלוונטיים יותר, איבוד משמעות.
הורים מגיעים אליי לתהליכי ליווי כשהם מרגישים חסרי אונים מול המתבגרים,
שאין תקשורת טובה עם המתבגרים, שהם מפחדים שהם "יצאו" לא ערכיים,
שהמתבגרים לא משתפים במה שעובר עליהם, כשמתחילות התנהגויות מסוכנות:
מסתגרים בחדר, לא פוגשים חברים, יורדים בלימודים, חשד להפרעות אכילה, כשהעונשים שעבדו עד
גיל מסויים כבר לא עובדים.
האני מאמין שלי הוא לא כדאי לחכות לבעיות, כדאי ורצוי להגיע להדרכת הורים לגיל ההתבגרות
בתחילתו של גיל ההתבגרות, בדיוק כמו שמרבית ההורים לוקחו קורסים הכנה ללידה לפני הלידה,
או שולחים את הילדים לקורס הכנה לכיתה א' לפני כיתה א', אז בטח לפני תהליך כזה דרמטי
גיל ההתבגרות, ששם את המתבגרים שלנו בסיכון.
אני מאמינה גדולה במניעה ולא בכיבוי שריפות. גם עם מתבגרים וגם בבריאות שלנו.
בתהליך איתי אני מחזירה להורים את הביטחון העצמי וההורי,
מלמדת אותם קצת על המוח בגיל ההתבגרות ומה המתבגרים שלהם באמת צריכים כרגע,
הם לומדים להציב גבולות, באסרטיביות אדיבה, בלי כעס, צעקות ואיומים,
הם לומדים איך להעביר למתבגרים את הערכים החשובים להם,
הם לומדים להקשיב אחרת, לא עם הנייד ברקע ותוך כדי מחשבות,
הם לומדים להכניס תקשורת מיטיבה שתוביל לשיתוף פעולה של המתבגרים,
הם לומדים לחבק, לאהוב, לפרגן והכי חשוב לקבל את המתבגרים שלהם,
הם לומדים להמעיט שפה של ביקורת, שיפוטיות, צעקות, איומים ועונשים.
הם לומדים להכניס זמן איכות 1*1 עם המתבגרים ואיך לעשות אותו משמעותי,
הם לומדים לעדכן גרסה להורות של מתבגרים, בדיוק כמו שהמתבגרים עדכנו גרסה,
הם לומדים לתת להם עצמאות יחד עם אחריות,
הם לומדים לכוון אותם מהקווים, מבלי להיכנס להם למגרש.
הם לומדים חזרה להיות רלוונטיים ועם משמעות.
והם מרוויחים יחסים טובים איתם ועם כל בני הבית, דבר שמוכח מחקרית כגורם שהכי משפיע על האושר
והבריאות שלנו.
